<h1>כתוב שם לראב"ד על עבודה זרה</h1>
<h2>דף ט:</h2>
במאור דף ב: ד"ה אמר רב הונא. כתוב שם: אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע וכו', עד ויש מי שאומר שחושב מתשרי שמולדו בהר"ד, וחושב את שלא נמצא כנמצא, וזה מוסיף על הראשון בחשבונו שנה אחת וכו'. אמר אברהם: מעולם לא באו לכאן וי"ד ובהר"ד לא להוסיף ולא לגרוע. ועוד, כי היה לבעל החיבור הזה להקשות מה לנו למנות שני העולם מברייתו, וכי שמיטין ויובלות מאדם הראשון מונין אותן, והלא אין מונין להם אלא או מקדושת יהושע, או מקדושת עזרא, ומה יעשה לנו וי"ד ובהר"ד. והגירסא האמיתית אין בה 'לישייליה לתנא דסדר עולם', אלא "לשקול מכל מאה תרתי וניטפי חד שתא וכו"' וזו גירסת הרב צרפתי ז"ל והיא עיקר, אך לא עלה על דרך פירושו, כי הוא מפרש אותה על דעת רבי יהודה, דאמר [ר"ה דף ט.] שנת חמשים עולה לו לכאן ולכאן. ואין נראה לי זה הדרך, כי [אין] להוליך סוגיא כיחידי בלא ראיה, אם אדם יכול להעמידה ולפרשה כדעת רבים. וכבר פירשתי בספר המצות שחברתי לותיק רבי אשר ב"ר שאול ולטוב ולישר רבי אברהם ב"ר יוסף נ"ע שהלך לארץ ישראל. ואילו היה מעולם מחלוקת בין החושבים בין וי"ד ובהר"ד לחשבון שמיטין ויובלות כמה קלקולים נתקלקלו בשמיטין ויובלות ובמעשרות, אלו משמיטין ואלו חורשים וזורעים, אלו משלחין עבדים וקרקעות ואלו מחזיקים בידם, וכן במעשרות בראשון ושני ושלישי. אבל מעולם לא נשמע ולא נראה, ואין מן הדין להזכירו, כי אין חשבון מקום אצל שמיטין ויובלות.
<h2>דף יב.</h2>
במאור דף ל: ד"ה אביי אמר. לרי"ף סי' אלף רצ. כתוב שם: אמר אביי לא חשו להם חכמים משום דמי ע"ז ביד גוי ואסור, ובפרק השוכר [דף סד.] אסיקנא מותר, והרי"ף ז"ל כתב דלית הלכתא כסוגיין, ולי נראה אסור לכתחלה להתעסק עמו וכו'. אמר אברהם: אין אנו צריכים לזה, כי אע"פ שאמר אביי [דף יב.] לא חשו להם חכמים משום דמי עבודה זרה ביד גוי, דמשמע הא בידוע אסורין, רבא מוקים לה במילתא אחרי, דלא כאביי.
<h2>דף טז.</h2>
במאור דף ד: ד"ה ואיכא מאן דאמר. לרי"ף סי' אלף רו. כתוב שם: ואיכא מאן דאמר ביום החמשי בסתם מותר להשאילם ולהשכירם, וכו'. אמר אברהם: אין אנו צריכין לזה, וכי כח דהיתרא עדיף בכל מקום שנתיר כאן זה הענין. בשלמא סוסים לחיי, אלא פרדים אמאי, הא לא דמו לכלי זיין, ולמלאכה נינהו. ובחמשי בשבת נמי, השתא שבורה אסרי רבנן, ואפילו למכור, משום דמשהו לה, ואנו נתיר בשני ימים, וחס ושלום אין למידין מן המתיר. וטעם כלים לבית שמאי משום דלא שאיל איניש בסתם טפי מיום אחד או שנים, אבל בהמה לדרך רחוקה, ואפילו לחדש, ואפילו לשנים.
<h2>דף כז.</h2>
במאור דף ח. ד"ה מתני' מתרפאין. לרי"ף סי' אלף רכו. כתוב שם: מתרפאין מהם ריפוי ממון, אבל לא ריפוי נפשות וכו'. אמר אברהם: תמה אני על בעל החיבור הזה, איך לא השיב דידיה אדידיה, שהרי הרב ז"ל כתב את שתיהן. אבל אני אומר דתרוייהו איתנהו, שאינו נוטל ממנו כיס או משיחה לתת על גבי מכתו, שמא יתן לו סם המות וימיתנו. ומה שאמר רבי יוחנן שלא יעשה עמו תנאי לרפואתו, ואע"פ שמראה סימנין כבקיאים אחרים, לאו מפני סם המות, שהרי אין כאן חשש, אלא שלא יתעצל בו בכונה ויניחנו וימות, הואיל ומכה של חלל היא.
<h2>דף לא.</h2>
במאור דף ח. ד"ה האידנא. לרי"ף סי' אלף רכו. כתוב שם: האידנא קיימא לן כרבי אלעזר דלא חייש לזיופא ויין בחותם (אחר) [אחד] מותר, ומדאמר רב חבית בחותם אחד אסור וכו'. אמר אברהם: אינו צריך לכך, שהרי גזרו על היין משום שיבא, כדאיתא לקמן [דף סא:].
<h2>דף מא.</h2>
במאור דף יח. ד"ה אמר שמואל. לרי"ף סי' אלף רנו. כתוב שם: אמר שמואל אפילו שברי ע"ז. לכאורה הא דשמואל רהטא כריש לקיש [דף מא:] ולא כר' יוחנן, עד דילמא סבירא ליה לשמואל דגוי מזהר זהיר בע"ז, ולא שכיחא דמיתברא וכו'. אמר אברהם: תמה מזהר זהיר בה שלא תשבר ואיך הוא משברה, אלא שבירה ממילא לא שכיחא. וכך כתבתי אני.
<h2>דף מז:</h2>
במאור דף כ: ד"ה סיידה וכיירה. לרי"ף סי' אלף רסו. כתוב שם: סיידה וכיירה לע"ז וכו', עד פירוש שסלקה הגוי הרי ודאי בטל משמשיה וכו'. אמר אברהם: אני איני אומר כן, אלא אפילו ישראל מסלקה משם מותר, דאין זה משמשי ע"ז, אלא קרקע עולם שוויוה וכן בבית, וכן באילן משליכו משם ומותרין, וכן עיקר.
<h2>דף מט:</h2>
במאור דף כב: ד"ה ההוא גברא. לרי"ף סי' אלף ער. כתוב שם: ההוא גברא דאיערבה ליה חבית דאיסורא וכו'. אמר אברהם: כל אלה הם דברי הרב הצרפתי ז"ל ואני בחיי ראשי אם נוסיף עוד עליהם, כי אם אין דעתי מתיישבת על דבריהם, כי הפדיון שאמר רבי אליעזר על איסורי ע"ז אלא שלא יהנה בהם ולא בדמיהן, ואם הוליך דמיהם לים המלח השאר מותר בהנאה, שהרי אינו נהנה מהם, ודברי רבי אליעזר כעין דברי רשב"ג [דף עד.] הם, ויותר הוא מחמיר ממנו, כי דברי רבי אליעזר באיסורי ע"ז שאין גופן מעורבין בהיתר, כי אם שבח הנאתו כגון שבח עצים בפת וכגון שבח כרכור בבגד ודברי רבן שמעון ב"ג אפילו בגוף האיסור שנתערב, כגון יין ביין, ואמרו בגמרא [דף עד.] על דברי רשב"ג דיין נסך גמור, יין ביין אסור הכל, ואין לו תקנה בהולכת דמי האיסור לים המלח [ובחבית בחבית יוליך הנאה לים המלח] והשאר מותר בהנאה, וזה הוא פדיונו, ואם אותו מעשה דההוא גברא היה חבית בחבית, איפשר לו בהולכת דמי האיסור לים להתיר האחרות, אבל אם היה יין ביין אין לו תקנה. ומעשה דההוא גברא איפשר יין ביין הוה, ומשום הכי הוצרך לומר חבית דסתם יינו, וגמרא דידיה הכי הוא, אלא מסברת הרב ז"ל. והפדיון שאמר הרב הצרפתי לא ידעתי מה הוא, כי לא אמר שיוליך הנאה לים המלח והוא דמי האיסור שבו ולא שיהא דרך מקח ולא דרך חילול, ולא תפסו לשון פדיון כי אם לדמיון, כלומר, מה אתה אומר כעין פדיון הוא, ואין לו פדיון, אפילו אם יחלל איסורין על דבר אחר. כתוב שם: ובשאר איסורי הנאה נמי לא אמרינן יש פדיון, ולא גמרינן מאיסור ע"ז דאיכא למימר דילמא שאני ע"ז שתופס דמיה וכו'. אמר אברהם: אין הפך כזה, והטעות הראשון הוא השני, וזה קשה מן הראשון כי הוא הולך על דרך פדיון, כאילו הוא חילול מעשר או הקדש, מ"מ שבוש [הוא], שאין מקפידין אלא שלא יהנה מן האיסור, לא ממנו ולא מדמיו, ואם על איסורי ע"ז אמרו שיש להם תקנה בהולכת דמיהן לים, אף על פי שחילופיהן אסורין, ואפילו בעלי חיים, כל שכן שאר איסורי הנאה. ואני כתבתי כך, וכן העיקר.
<h2>דף נא:</h2>
במאור דף כג: ד"ה ודאמרינן. לרי"ף סי' אלף רעג. כתוב שם: ע"ז שעובדין במקל וכו', עד הילכך הנרות של שעוה של גוים מותרין, דלאו כעין פנים וכו'. אמר אברהם: חס ושלום. כי הנרות של שעוה שעשאום לע"ז משתבר הוא כעין פרכילי ענבים שבצרן מתחלה לע"ז [דף נא.], אבל יש מתירין אותם לפי שאינן אלא לכבוד הקדשים הנקברים שם, והם אינן גופי ע"ז. גם האשפורטש אינם אלא שכר הגלח להם.
<h2>דף נב:</h2>
במאור דף כד. ד"ה כי קא מיבעיא. כתוב שם: כי קא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר בית חוניו לאו בית ע"ז הוא כו', עד ולא אתי האי שינויא דרבי כמימרא דאמוראי דלקמן בהאי פירקא [דף נד.] דאמרי עשה בה מעשה וכו'. אמר אברהם: לעולם אית ליה לרבי ההוא סברא, וכי אמרינן דעשה בה מעשה אסרה להדיוט, הני מילי כי עשה בה מעשה לשם ע"ז עצמה, או לשם תקרובת ע"ז עצמה, אבל לשום משמשי ע"ז לא אסרה להדיוט, כדאמרינן נעבד שלו אסור, ושל חבירו מותר, ואקשינן ליה מברייתא אחריתא דקתני בין באונס בין ברצון אסור, והוה מוקים לה לההיא כגון שנסך יין [בין] קרניה, כלומר דעבד בה מעשה, ואקשינן ליה האי בימוס בעלמא שויה, כלומר [כ]עין משמשין היא, ומעשה לא מהני ביה למיסרה להדיוט, ותירץ ליה כגון שנסך יין בין קרניה.
במאור דף כד. ד"ה כי קא מיבעיא. כתוב שם: לימא מסייע ליה וכו', עד אמר רב ששת ששקצום לע"ז. פירוש, ואמאי והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו [חולין דף מ. ע"ז דף נד.], ואע"ג דגוי מישראל קני [גיטין דף לח.] דכתיב וישב ממנו שבי, אבל מגבוה לא, דכתיב ליי הארץ ומלואה [תהלים פרק כ"ד פסוק א']. אמר אברהם: זה הקושיא ותירוצה אינם. כי אין כאן חזקה דגוים בשל ישראל כלל, שהרי לא נתכוונו לזכות בהן, לא למכרן ולא לבנות מהם בתים ועליות, ולא נתכוונו אלא לשקצום [ל]ע"ז וליטמא אותן לגילוליהם, כעין המשתחוה לבהמת חבירו ועשה בה מעשה, שאסרה [דף נד:] אע"פ שלא קנאה. ומה שאמר על ידי ישראל נתחללו, זה לא היה מעולם, ומנא ליה הא, אלא התורה נתנה להם כח לגוים לחלל קדושתם כאילו הם בני מעילה, אבל לישראל לא נתן כח לחלל בהמה וכלי שרת, כדאיתא במעילה [דף יט:] ומשום הכי כלי אחז לא היה להם תקנה, לא לגבוה ולא להדיוט.
<h2>דף ס.</h2>
במאור דף כח. ד"ה וחמרא. לרי"ף סי' אלף רפא. כתוב שם: וחמרא דעד ברזא אסור בשתיה אבל בהנאה מותר, ואידך שרי אפילו בשתיה. אמר אברהם: זה המחבר לא הביא ראיה לדבריו. אבל אני מצאתי סעד בכלי שיש לו אותו מרזב שקורין אותו קנון אם החזיר הברזא לתוכו, והטעם כתוב אצלי בסוף מסכת זו.
<h2>דף עב.</h2>
במאור דף כח. ד"ה וחמרא. לרי"ף סי' אלף שב. כתוב שם: ודין נצוק מצינו שהחמיר בו הרי"ף ז"ל, ואני דעתי נוטה להתירו בדיעבד, כיון דפלוגתא דרב הונא ורב נחמן הוא [דף עב.] כל בדרבנן נקטינן לקולא וכו'. אמר אברהם: זו פירצה גדולה, כי רב נחמן לא חלק, אבל שאל לו מנא ליה האי, וכל האמוראים [דף עב:] חששו לו במעשיהם.
<h2>דף עב:</h2>
במאור דף כט. אד"ה וחמרא. כתוב שם: ודאסיקנא בגמרא פחסתו צלוחיתו תיפשוט לך נצוק תיבעי לך, מכל מקום הוה ליה ספק דרבנן. אמר אברהם: אי שמים. אם הדחויות שדחו בגמרא שלא להקשות מהם ולא לסייע מהם יחזירו שמועה ודאית בספק כדי להתירה בדיעבד, הפסדנו כל שמועותינו האמורות בתלמוד. ורב הונא שאין כמותו בדורו [מגילה דף כה. כתובות דף קו.] פסק בנצוק לאסור, מה לנו לחזור אחר הקושיות והתירוצין אם נתפרקו אם לאו, לזלזל בשמועתו חס ושלום. ומימרא דרב ששת דחייה היא לרב הונא, וקיימא לן כרב הונא, וליתא לדרב ששת, וברייתא דקתני קילוח היורד מחבית לבור אסור אבל מה שבחבית מותר, כגון דמקטף קטופי, ואי לא מקטיף כוליה אסור.
<h2>דף עג:</h2>
במאור דף לא: ד"ה איתמר. לרי"ף סי' אלף רצב. כתוב שם: איתמר יין נסך שנפל לבור וכו', עד וחזקיה [דף עג:] סבור הגדילו המים בהיתר, שנפלו הן תחלה ואחר כך נפל יין האסור ולא היה בו שיעור לתת טעם במים, ובטל הוא מקמיה, דליתיה חמרא דהיתרא דניסייע ליה, מותר כו'. אמר אברהם: איך נקרא זה הגדילו, והוא לא כך מפרש בדברי רבי יוחנן. אבל הגדילו באיסור אסור דקאמר חזקיה הכי קאמר, אם הגדילו המים על האיסור לבדו ולא על ההיתר אסור, מפני שיין היתר מסייע את היין האסור ליתן טעם במים, דלית ליה רואין, אבל אם הגדילו אף על היין המותר בין שבא ראשון בין שבא אחרון מותר. ורבי יוחנן אמר אפילו לא הגדילו כי אם על האיסור לבדו מותר, [דאית] ליה רואין. והרב ז"ל [לא כתב] מכל השמועה זו כלום, ולא מהנהו שמעתתא דלעיל, שמעתא דרבין ודרב שמואל בר יהודה, בנפל שם קיתון של מים. ויש מי שסובר דלית לן ביין נסך האי רואין, משום חומרא דיין נסך, ומשום הכי שתיק הרב ז"ל מהנהו שמעתתא. ולאו מילתא היא. דכיון דהלכה רווחת היא בשאר איסורי, ואפילו לרבי יהודה דאמר מין במינו במשהו, אם איתא דלא אמרינן הכא, הוה ליה לאיתויי דחזקיה ודרבי יוחנן ולמפסק כחד מינייהו ולאפוקי יין נסך משאר איסורין, אלא ודאי מדשתיק מינייהו שמע מינה אדינא דשאר איסורי מוקים לה, וכבר קיימא לן בהא מילתא כרבא דאית ליה האי סברא, הילכך הילכתא כרבי יוחנן דקאי כותיה.
<h2>דף עד.</h2>
במאור דף לא: ד"ה וכן מה שכתב. לרי"ף סי' אלף לג. כתוב שם: וכן מה שכתב הרי"ף ז"ל במשנת אלו אסורין ואוסרין בכל שהן וליתיה להאי כללא וכו', עד ואין כאן זכר לתערובת חמץ וכו'. [אמר אברהם:] זה כתבתי אני, זה כמה שנים. ואני סובר כי חמץ בפסח, אעפ"י שהוא אוסר במשהו באכילה, אינו אוסר בהנאה, אלא אם כן הוא דבר שבמנין, כדאמרינן הכא לגבי ככרות של בעל הבית. וכן כתוב אצלי.
